<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג חי"א</h1>
<h2>דף נב:</h2>
אלמנה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרי מכירו' או הלואות יוצאות על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי בירוש' אינה נאמנת ועליה להביא ראיה בעדים ודוקא שאין חלוקה מהם אבל חלוקה מהם אפילו בעיסתה לבד כל שכן בממון אחר אימא מעיסתא קמחא ועל היתומים להביא ראיה ואם מתה אפילו אי' חלוקה מהם על היתומים להביא ראיה. ודוקא שיכולין להשביע על טענת שמא כשחושדין עליה שתי כסף כדין טענה והודאה וכפירה אבל בפחו' לא וקודם שחלקו אבל אם חלקו כבר ונסתלקו ממנה אין יכולין להשביעה על טענת שמא. וכתב הרמב"ם ז"ל ואם היה לה נדוניא ואמרה מנדונייתי לקח[תי] נאמנת אפילו אין חלוקה בעיסתה ואם אין לה נדונייא (עליו) [עליה] להביא ראיה. בתרא שבועות כתובות. מטלטלין דינם כשטרות אם נמצאו בידה שקנאם ויש מי שכתב שאם מתה שהמטלטלין בחזקת יתומים ולא דאמי לשטרות זולתי בחיי' גובה כתובת' ממלוה אע"פ שאינה גובה בראוי כבמוחזק. ואחר התקנה שתגבה מן המטלטלין גובה מלוה אפילו גבו אותה היתומים ממטלטלי ואפילו ממלוה מגוי כי דינם שוה לב"ח אחר תקנה בענין זה בתרא.
<h2>דף קכח:</h2>
צוה שתטול אשתו כא' מהבנים נוטלת כאחד מן הבנים בנכסים של עכשו ולא בנכסי' שיפלו אחר מכן כי זה מקנה הוא ואין מקנה דבר שלא בא לעולם פי' ואם היה בריא שהיה בקני' ואם ש"מ כדין מתנת ש"מ ובבנים הבאים לאחר מכאן כי לא נאמר לפי הבני' שיש לו עתה כי לא נפחות חלק אותם שיולדו אחר מכאן אלא כאחד מכולם נוטלת ואם מתו כל הבני' שקלא כבנים דהשתא כלומ' כפי חלק שהיה מגיע לה לפי חשבון הבנים שהיו לה בשע' הצואה ולא לפי חשבון אלו והנולדים אחר כן והשאר אחר שתטול היא ליורשיו כי מה שאמרנו שמחשבין הבנים הנולדים אחרי כן כי דעתו של אדם קרובה אצל בנו ולא היה בדעתו כשצוה שיפחתו חלק אותם שילדו אחרי כן אבל אם מתו כולם לא שייך האי טעמא ומחשבין לה לפי חשבון המגיע לאלו שהיה לו בשעת הצואה בתרא. ואם אין לו בנים ואמר שיטול כמו הבנים שיהיו לו וילדו לו בני' אחרי כן נוטלת כא' מהם ולאו קני כחמור הוא דמאח' שהן זוכין כשילדו כמו כן היא זוכה ואם טענו יתומים אחר מיתת אביהן כך וכך נתרבו הנכסים והיא טוענת כן נמצאו וכן היו עליהן להביא ראיה.
<h2>דף קלא:</h2>
הכות' נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא וזה הלכת' בלא טעמא והוא שלא שייר קרקע כל שהוא. וכתבו התוספות ואם יש לו שתי נשים וכתב חצי נכסי לפלונית וחצי נכסי לפלונית ראשונה מתנה ושנייה אפוטרופא מדלא כתב נכסי לפלונית ולפלונית. וכתב הרא"ש ויראה שאם כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו לאשת' הרי מתנה ולבנו אפוטרופא כי אשתו לגבי בנו כאח דאמי וכן מצאו בגרסת הספרים ורשב"ם מחקה. ועוד פשוט אשתו ואחר לאחר במתנה ולאשתו אפוטרופא ואם היתה אשתו ארוסה או גרושה וכתב לה קנתה ואשה אצל האחין או אצל בני הבעל לא קנתה וכל זה הדין אפילו שהיה בריא לא קנתה. ומה שאמרנו לא עשאה אלא אפוטרופא דוקא שלא שייר כל שהוא אבל שייר כל שהוא ואפילו טלטל קנתה הכל וכן פסקו רב אלפס והרמב"ם כי חמשה הם עד שיכתבו כל נכסיהם האחת זאת השני' הכותב כל נכסיו לאחרים אם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר אינו כלום השלישית הכותב כל נכסיו לעבדו שאם שייר לא יצא בן חורין רביעית כותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה הה' שטר מברחת אם שיירה ובכלן הוי שטר טלטל חוץ מכתובת אשה קודם תקנה וגם יש מהן שיש מחלוקת מפוסקים אם אמרינן בכל שהוא וכל אחד מהם תמצאנו במקומו מפורש הראוי לו בתרא. הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע (כלומר שנתן לה קצת מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע) כלומר שנתן לה קצת מן הקרקע גובה מן הנשאר מהקרקע. פי' כותב פירות שישנן בעולם או ששעבד לה קרקע לפירותיו ולא איבדה זכותא מן הקרקע בתרא. כותב נכסיו לאשתו באותם שאמרנו שקנתה ויצא עליו שטר חוב תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצא' קרחת מכאן ומכאן פי' ומיירי שכתובה קודמת לזמן החוב והמתנה אחר' זמן החוב ובשביל שקבלה המתנ' והיא היתה יודע' שלא נשאר לה ממה לגבות כתובתה בודאי מחלה שעבוד כתובתה וכתב אבן מאגש ודוקא שנתנם לה כולם אבל נתן לה מקצת גובה כתובתה מן הנשאר ומ"מ אבדה זכותא מאותו מקצת שנתן לה וגובהו והרשב"א כתב כי מאח' שלא כתב לה כל נכסיו ולא איבדה זכותא אפילו מאותו מקצת שנתן לה בתרא. נכסי לך ולבניך היא נוטלת מחצה והבנים מחצה בתרא. כותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ודוקא קרקע וחילק להם בפניה והיא שותקת וכל שכן אם זיכה להם על ידה או טלי קרקע זו בכתובתיך איבדה כתובתה ואפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו אבל פירות או מטלטלי לא ואי כתב תילתא לברת ותילתא לאתתא ומתה אחת מן הבנות שקלא חצי הנכסים כמו שיטול חלקה במה שיקנה אחר הצואה ואיבדה כתובתה וכל זה שלא שייר אבל שייר כל שהוא לא איבדה כתובתה ודוקא מאותם נכסים איבדה כתובתה ולא מנכסים שיקנה או אם יירש מאותן נכסים מבניו וכל זה הוא הדין אם כתב כל נכסיו לה ולאחר וכל זה אם היה שכיב מרע ואם היה בריא כשכתב כל זה בעיא ולא איפשיטא ולא מפקינן מיתמי. בתרא. וכן כתב הרא"ש. שכיב מרע שאמר תנו מאתי' זוזי לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה אמר תטול מאתים זוז בכתובתה ידה על העליונה רצתה נוטלתן רצתה נוטלת כתובתה וכתב הרא"ש שנר' לו שאם אמר לפלונית אשתו ולא אמר כראוי לה ולא בכתובתה כי ודאי מתנה נתן לה יתר על הראוי לה וכן עיקר בתרא.
<h2>דף קלג.</h2>
מוציאין מכתובת אשה ולמזון האשה והבנות כלומר שכיב מרע שצוה לתת מנכסיו כך וכך לפלוני או שכתב כל נכסיו אפילו למי שאין ראוי ליירשו מוציאין ממנו כי מתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה ולא נתחייב בהם בחייו והא דאמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מחיים כגון מתנת בריא או מכירה כך מוכח בבתרא. וכתב הרמב"ם בזכייה ומתנה (פ"ז) [פ"ח ה"ט] שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובתה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.
<h2>דף קלט.</h2>
מזון האשה והבנות אינן נגבין ממשעבדי כי אם מבני חרי ואף על גב דכמאן דכתיבי דמו והן תנאי בית דין דוק' לגבי בני חרי. ומשעבדי כלומר משועבדי[ם] מחיים כגון מתנת בריא ומכירה מזה אינן נגבין אבל ממתנת שכיב מרע נגבין כמו מבני חרי כאשר כתבתי למעלה ואם קנו מידו במזונות אשתו שגובה מנכסים משועבדים ובשבועה כמו שגובה כתובתה אבל בבתו אפילו קנו מיניה כגון שגירש אשתו והחזיר' וקנו מיניה לזון בתו אינו גובה ממשעבדי דחיישינן לצררי. גטין בתרא. בנות אינן נזונות בתנאי כתובתה אלא לאחר מיתת אביהן כתובות. למזון הבנות לא יגבו משבח שהשביחו נכסים לאחר מיתה ולא בראוי כבמוחזק. והבנות נזונות בנכסי האב כלומר מה שירשו אחיהן מאמן בתרא. הבנות נזונות על הבנים ולא על הבנות פי' מי שמת ולא הניח בנים אלא בנות קטנות וגדולות לא נאמר יזונו הקטנות עד שיבגרו אלא חולקות מיד בשוה (ובדיני יתומי' תמצאנו) בתרא. מי שמת והניח אלמנה ובתו אלמנתו נזונת מנכסיו דבאף על גב דבעלמא אמרינן דבעל כלוקח ולא היה לה לזון מנכסים משועבדים דוקא בעלמא משום פסידא דידיה הכא שויה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה בתרא.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות ניזונות ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ופירש לפי סוגיית הגמרא כי בנכסים מרובין הנכסים בחזקת הבנים ומפרנסין הבנות ואין מזקיקין הבנים להפרי' מזון הבנות עד שיבגרו ואינן מחוייבין לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותרו במזונות וכן כתב אבן מאגש והרב רבינו אשר כת' ומיהו אם יראה לבית דין שהם מפסידין ומכלין הממון מפרישין חלק הבנות ובנכסים מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים פיר' ואם לאו ישאלו על הפתחים הבנים וכן פסקו רב אלפס ורבי' תם ורבינו חננאל כי בנכסי' מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים ודוקא במקרקעי אבל במטלטלי כיון דתקנת בתראי אינה קא מתזנה אף על גב דמועטין נינהו נזונין מהם אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל יותר מבני' למישקל הכל לא והכי שדר גאון ממתיבתא וכמה הן מרובין כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות פחות מכאן הן מועטין בתרא כתובות. הניח נכסים רבים ונתמעטו יזונו יחדיו כדין מרובין וכן מעטין ונתרבו. וכתב הרמב"ן שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין אין הבנות נזונות מן הדמים שאלו המעו' לא הניח אביה' דנכסי דקנו יתומים הן וכן כתב הרשב"א בתרא. יתומים שקדמו ומכרו בנכסי' מועטין מה שמכרו מכרו ואף ע"פ שאמרנו כי בנכסים מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים אם מכרו אותם כבר זכו בהם ונעשו אצלן מטלטלין ואין חייבין לזונם מהן כי אין להם מזונות מן המטלטלין ולא אמרינן הכא מה לי הן מה לי דמיהן ואחר תקנה נזונת מן הדמים. ורש"י ורשב"ם פירשו כי כשמכרו דוקא קודם שהעמידום בדין אבל מכרו אחר שהעמידום בדין כבר הנכסים ביד הבנות ופקע מהן כח הבנים ואם מכרו מכר' בטל. בתר'. כתובו'. היו הנכסי' מרובין ב"ח או בת אשתו שקבל עליו לזונה או מזון האלמנ' אי ממעטי בנכסי' ויהיה דינם כדין נכסים מועטין בעיא ולא איפשיטא וכתב רב אלפס לקולא עבדינן ולא ממעט ויזונו יחדיו כי הנכסים בחזק' הבנים ולא מפקינן מיניהו אלא בראיה ברורה והא דלא מיבעיא ליה בכתובת אשה דפשיטא ליה דממעטא כיון שהיא תנאי בית דין כמאן דגבי' דמיא. וכתבו התוספו' מפני מה לא מבעיא ליה עשור נכסי שהוא פרנסה אי ממעטי אי בעינ' מרובין בלא עשור נכסי או עם עשור נכסי וכתבו כי מאחר שלא הגיע זמנו לגבות מסתבר דלא ממעטי וכן כתב הרא"ש בתרא. בנים ובנות וטומטום בנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויזון עמהם ולא יקח כלום אלא מזונות ובנכסים מועטין דוחין אותו הנקבות אצל הזכרים ויהיה דינו כזכרים והבנות יקחו מזונותיה' ולא יזון עמהם הטומטום בתרא. טומטום ובן בנכסי אביהם בן יורש וטומטום נזון ודינו אצלו כבת טומטו' ובת בנכסי' מרובין טומטום נוטל שלשה רבעי הממו' החצי ממה נפשך אפי' יהיה נקבה יש לו החצי והחצי האחר הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כיון שאין אחד מהם מוחזק נמצא לטומטום שלש' רבעי הממון ואם הנכסים מועטים הבת נזונת והטומטום יחזור על הפתחים כמו שמצינו שאינו יורש הטומטום עם הבן הזכר ולא שייך הכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה שאין שום אחד מהן מוחזק בתרא.
<h2>דף קמ:</h2>
אלמנה ובת אי זו מהן קודמ' בעיא בגמרא בתרא ופי' הר"י דפשיט' ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דלא שייך לומר באלמנה ובנים דין נכסים מעטים לומר אלמנה תזון והבנים ישאלו על הפתחים וכן נמי אם (לא) הניח אלמנה (וכתב) [ובנות] לא אמרינן האלמנה תזון והבת תשאל על הפתחים משום דמזון דאלמנה אינו דבר קצוב מתי תנש' אבל בנות יש להן קצבה מתי יבגרו אבל הך בעיא מיירי בשיש שם בנים ובנו' ואלמנה ואין מזון לבני' ובנות עד שיבגרו הילכך בלא האלמנה נעשו הנכסים מועטי' ונסתלקו הבנים ובעיא תלמוד' כיון דאלמנה ובנות באות מכח תנאי כתובה אי זה מהן קודמת ופשיטנא לה מיהא כי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסי' מועטים והאלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים וכן בירושלמי. אלמנה ובנים שניהם שוים אלמנה ובנות שתיהן שוות אין האלמנה דוחה את הבנות ולא בנות דוחות את האלמנה. פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולא מזונותיה פי' כיון שראויה להתפרנס מכתובתה לא ראו חכמי' לעקור נחלה דאוריתא בשביל מזונותיה ולפי זה נראה כי כך תדחה את הבנים רוצה לומר בתמיה בתרא.
<h2>דף קמד.</h2>
אלמנ' שהשביחה הנכסי' והיא יורשת השביחה לאמצע ואפי' שכר טרחא אין לה פי' ולא כמו שותף דאמרי' שותף כיורד ברשות דאמי ונוטל כדין אריס משום דלא מחלי אהדדי אבל היא מחלה להם ודוקא בשבח ששבחו נכסי' מחמ' נכסי' אבל שבחו נכסי' מחמ' היא השבח לה. פי' מחמת נכסים כגון שנטעה כרמים על ידי פועלי' שמכרה מן הנכסים או עשתה פרקמטיא ממעות שיש שם, ומחמת עצמה כלומר שטרחה בגופה ליטע וכיוצא בו או ששכרה פועלים משלה, ויורשת כלומר כגון ראובן שנשא לבת שמעון ומת בלא בני' ראובן ושמעון אין לו כי אם בנות נמצא' אשת ראובן יורשת נכסי בעלה עם אחיותיה בנות שמעון. ואם (אמרו) [אמרה] ראו מה שהניח בעלי כי אני רוצה לחלוק השביחה לעצמה ואף על גב דבשותף אין לו אלא כאריס אף על פי שאמר הריני עושה לעצמי לא דאמי דשותפים מקפידין זה על זה שלא ישתכר חבירו זולתו אבל זאת לא נשתתפ' עמהם להשתכר ולא הם עמה וזה נהנ' וזה לא חסר. וכתב הרשב"א שאם היא נזונת משל בעלה דאף שכר טרחה אינ' נוטלת אפילו אמר' ראו והוא חולק על זאת הסברא וכתב כי דוקא מעשה ידיה שלהם כגון טווה וכיוצא בו שהן מעשה ידי' קבועין אבל מלאכה אחרת כיון שאין יכולין לשנותה לאותה מלאכה הם הוא לעצמה שאין זה בכלל מעשה ידיה וכן מוכח מדין הירושלמי ולפי זה אפילו מה שנתבטלה ממעשה ידיה בעוד שהיא מתעסק' להשביח הנכסים לא ישלם לה וכן נראה עיקר בתרא.
<h2>דף קנח.</h2>
אלמנה אין משביעין אותה כשמת בעלה בלא חולי כגון נפל הבית עליו ועל אשתו דאז לא חיישינן לצררי אבל בענין אחר חיישינן לצררי כלומר שהתפיסה צררי בגביית כתובתה ולפיכך משביעין אותה אפילו לא הגיע זמן גביית כתובתה ולפי זה ניחא הא דאמרי' על נפל הבית עליו ועל אשתו דאפילו נאמר שמת בעלה קוד' איך יוכלו לגבות יורשיה כתובתה והלא נתחייבה בה בשבוע' ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא קשיא מידי כי בענין זה לא תתחייב שבוע' בתרא [ועי' תוד"ה ובית הלל].
